<h1>תלמיד הרמב"ן — פסחים</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[פסחים ו' ע"א] ארנונא. הוא לשון שיתוף דכתיב [במדבר כ"א, י"ג] כי ארנון (בין) גבול מואב [בין מואב] ובין (גבול) האמורי, ויש מפרשים ארנונא לשון מס שהמלך נוטל עישור מן הבהמות ומן התבואה. ואף על גב דמצי מסלק ליה בזוזי. כל כמה דלא סלקיה ידיה שייכא בבהמות, וקימא לן [בכורות ב' ע"א] כל שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה שנאמר [במדבר ג'] תחת כל בכור בבהמת בני ישראל, ולא באחרים. עיסת ארנונא חייבת בחלה. ואף על גב דעיסת גוי פטורה דכתיב עריסותיכם, זו חייבת, דלית לה (קלה) [קלא], והרואה אומר שלו היא, אבל בהמה אית לה (קלה) [קלא]. מתני' במסכת חלה [פ"ג מ"ה], נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה, נתנו לו במתנה עד שלא גלגל חייב משגלגל פטור, העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה. ירושלמי. ומה בינה לעיסת ארנונא שמא אינה חייבת בחלה, תמן ברשות ישראל היא עומדת שמא ימלך הגוי שלא ליטלה, ברם הכא בדעתו היא תלויה. ונראה מזה דעיסת ארנונא (ש)אף על פי שאין שיעור חלה בחלקו של ישראל חייב להפריש, שהרי אינו חייב אלא מפני מראית העין.
<h2>דף כז.</h2>
[פסחים ז' ע"ב] והא דאמר שמואל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן. כלל גדול ולא אמר בו חוץ. ובירושלמי במסכת ברכות [פ"ט ה"ג] אמרו חוץ מקדושין בבעילה, ונראה לי הטעם, לפי שאין ראוי לברך על המצוה, אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה. ובאותה שעה הוא עם האשה במטה, ואין ראוי לברך משום ולא יראה בך ערות דבר, ולא הצריכוהו חכמים לבעול הוא בבגדו והיא בבגדה ולהתכסות בשעת ברכה, זהו טעם הירושלמי, ומדלא אמרינן בגמרא דילן אלא חוץ מן הטבילה, לא סמכינן אגמרא דבני מערבא בהא, וכל שכן דלכולהו שמעינן (מצה) [מיהא] דבקדושי כסף ושטר עובר לעשייתו מברכין ברכת אירוסין, וכן כתב רבינו הגדול בתשובה [שו"ת הרי"ף סי' רצ"ג] ותלמידו הרב ר' משה ז"ל [פ"ג מאישות הכ"ג]. והוי יודע שלא כלל שמואל כאן אלא כל המצוות כלן, אבל שאר ברכות, ברכת הנהנין ודאי קודם שיהנה מהם הם, שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה כדאיתא בברכות [ל"ה ע"א], ואם ברכת השבח הם, כגון אותן שבפרק הרואה [שם נ"ד ע"א], ודאי לאו עובר לעשייתן מברכין אותן, אלא לאחר מכאן, שאין ראוי לומר כשיתקרב לראות הים הגדול יהא עוצם עיניו ומברך ורואה, אלא רואה ומברך (ורואה אלא רואה ומברך) וכן בכולן. ולפיכך נהגו לסדר סדר ברכות של שחרית בבית הכנסת, שאף על פי ששמע התרנגול בחצי הלילה מברך עליו בשחר, דכיון דלאחר כן מברך, לא נתנו חכמים בהם שיעור תכיפה, ומיהו בירושלמי אמרו במסכת ברכות [פ"ט ה"ב] גבי ברקים היה יושב בבית הכסא או בבית ספקלריא, אם יכול הוא לצאת ולברך בתוך כדי דבור יצא ואם לאו לא יצא, נראה מזה שאין ברכת השבח אלא בתוך כדי דבור של ראיה ושמיעה. ועוד יש לומר שסדר ברכות הללו של שחרית, ברכת שבח הן על נוהג העולם ואפילו לא שמע שכוי מברך עליו וכן בכולן, וכן נהגו. ומנהג ישראל תורה היא. וכן המנהג בברכת נישואין [שאין מברכין אלא לאחר שתכנס לחופה], שאין [א]לו אלא ברכות תפלה ושבח, תדע שהרי כל שבעה מברכין (אותה) [אותן], וכן נראה מהלכות גדולות. והרב ר' משה ז"ל אמר [פ"י מהלכ' אישות ה"ג] קודם הנשואין. וכן דעתי נוטה, שהרי חופה יחוד הוא ובעינן ראויה לביאה, והרי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ולא מפני שהיא בכלל כל המצות כלן שמברך עליהן עובר לעשייתן. וכן בנטילת ידים מפני שפעמים שפסולות לברכה קבעוה בעל, וקבעוה לאחר מכאן. ונראה לי שהיא בכלל מה שאמרו חוץ מן הטבילה, דהאי נמי זמנין דגברא לא חזי. ורש"י ז"ל פירש בטבילה [דכיון דאיכא טבילה דגברי לא חזי] כגון בעל קרי ומשמשת שפלטה שכבת זרע וכן גר, תקנו בכלן שיברך לאחר טבילה, וכן נראה שהרי בכלן מברך על, מפני שהוא לאחר עשייתן. ודעת רבנו והגאונים ז"ל, שלא אמרו אלא באותה טבילה דגברא לא חזי לברכה, אבל לא באחרות, וא"ת אם כן יברך לטבול, יש לומר לא רצו להתקין להם שתי מטבעות שלא יראה כחלוקה, וכעין מה שפרש[נ]ו למעלה. ולפי דבריהם, כיון דבטלוה השתא לטבילותא לא משכחת ברכה בסוף [אלא בטבילת גר בלבד], כמו שכתב רבינו ז"ל, ע"כ. ואם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת, כדאמרינן [חולין פ"ו ע"ב] גבי שחיטה [ש]אינו מברך אלא ברכה אחת על כמה בהמות. ובשם רבינו סעדיה ז"ל מי שבירך על ביעור אין להפסיק עד שיבטל, ואם שח בין ברכה לביטול חוזר ומברך, ורבינו האיי ז"ל אמר ירושה היא מאבות שלא ישיח עד שיגמור כדי שלא יסיח דעתו, [כי] כשהוא נמנע מן השיחה לבו מוכן למעשה, ומי שלא עשה כן לא יצא ידי חובתו, וכן עמא דבר. ואיכא מאן דמדמי לה לתפילין דאמרינן [מנחות ל"ו ע"א] שח בין תפילין לתפילין חוזר ומברך. ומסתברא דלא דמי לתפילין, דהתם תרתי מצוות וצריך לברך על שתיהן, אבל הכא כולה חדא מצוה היא, דהא כל שעה שאוכל אינו נמנע מלהשיח, וכל זמן שיושב בסוכה אינו מברך אלא ברכה אחת, הכא נמי כל זמן שמתעסק בבדיקה הר(י)שות בידו להשיח, והמחמיר יחמיר. מיהו אם שח בין ברכה לבדיקה שלא לצורך הבדיקה חוזר ומברך, אבל שח אחר שהתחיל הבדיקה אינו חוזר ומברך, כמו שכתבנו. פירש רבנו יצחק אבן גיאות ז"ל בדיקת חמץ מדרבנן הוא, וכיון שהבדיקה לשם ביעור הוא והביעור עיקר, עליו מברכין, ואחר בדיקה מבטל. ונראה מדבריו שלשון ביעור לשון שריפה הוא, והוא מצוה מן התורה. ומיסתברא ביעור לשון ביערתי הקודש מן הבית [דברים כ"ו, י"ג]. ולשון ביעור שביעית שמבערו מן האוצר, ועל הבדיקה אנו מברכין מדרבנן ולא על [ה]ביטול. והבדיקה תחילת המצוה, ואין לנו לברך על בדיקת חמץ שבבדיקה לא יצא ידי חובתו, ואנו מברכין על הביעור שהוא לשון בדיקה ולשון ביעור, ויש (אנו) [לומר] כשאנו מברכין ברכת ביעור על הביטול אנו מברכין, שהוא מצות עשה מן התורה, ועל זה נהגו שלא להשיח עד שיגמור הביטול. וזמן איכא דבריך דהא מזמן לזמן קא אתי, ואיכא דלא בריך דלא קביע ליה זמן, דהא מפרש ויוצא בשיירה ודעתו לחזור, וכן העושה ביתו אוצר ודעתו לפנותו אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער. ומי שלא בדק אור ארבעה עשר בודק אף לאחר המועד. וכתב בעל העיטור ז"ל ומיסתברא דרשות הוא, ומנהגא דילן לברך. עובר. קודם. [חוץ מן הטבילה] (ומפרי') [ומפרשי] לה רבנן בטבילת גר בלבד. דאכתי גברא לא חזי, דמל ולא טבל כאילו לא מל, ואינו יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר [כך] טובלין, דהא קיימא לן נדה קוצה לה חלה ואף על פי שהיא חייבת טבילה מברכת ברכת חלה קודם טבילה. והוא הדין לברכת טבילה. ולא מצינו לאוקומה בטבילת בעל קרי, דהא בטלוה לטבילותא.
<h2>דף נח.</h2>
[פסחים ו' ע"ב] שהרי משה עומד בפסח ראשון. כדאמרינן (במועד קטן) [בסוכה] [כ"ה ע"ב] ויהיו אנשים טמאים אלו מישאל ואלצפן שחל שביעי שלהם בערב הפסח כדכתיב ביום ההוא ה(ו)א למחר יכולין לעשות, א"כ ערב פסח היה ומזהיר על פסח שני. ואע"פ שעל ידי שאלתם הוזקק לומר להם, מיהו לא היה לו להאריך כל כך אלא תעשו פסח לקמן ותו לא אבל משום חיובא דשלשים יום האריך (ואפי') [ופי'] להם כל דיני פסח שני.
